פורסם על ידי עו"ד ג'ון גבע
בבית המשפט העליון נדונה בקשת רשות ערעור של איגור קלירפילד (להלן: "איגור") שיוצג על ידי עו"ד ג' דיסני ועו"ד קישר גוטרמן, כנגד ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "ביטוח חקלאי") לא צויינו באי הכח בפסק הדין וכנגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן "קרנית") לא צויינו באי הכח בפסק הדין.
ההחלטה ניתנה באפריל 2013 מפי כב' השופט צ' זילברטל.
מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 24/01/2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, ב' בר – זיו ו ע' זרנקין), בגדרו נדחה ערעורו של איגור על פסק דינו מיום 6/09/2011 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר' חדיד), בו נקבע כי איגור העמיד את רכבו בשכר. הבקשה דנא נסובה רק אודות דחיית ערעורו של איגור.
עובדות המקרה: ביום 22/04/2005 נסעו מספר תושבי ארצות-הברית, אשר שהו בחופשה בישראל, יחד עם שני תיירים נוספים (להלן "הנוסעים"), לטיול בירושלים ברכב מיניבוס (להלן "הרכב"). איגור היה אותה עת בעליו של הרכב ואין חולק כי ידע על הסעת הנוסעים. בדרכם לירושלים, סמוך למחלף לוד התהפך הרכב וכתוצאה מכך נפגעו הנוסעים ונגרמו להם נזקי גוף שונים (להלן "התאונה"). ביטוח חקלאי הייתה מבטחת הרכב בביטוח חובה ובביטוח מקיף. ביטוח החובה של הרכב החריג מהכיסוי הביטוחי הסעה בשכר.
הנוסעים תבעו את ביטוח חקלאי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם. ביטוח חקלאי טענה, כי הנסיעה, במהלכה אירעה התאונה, הייתה בשכר ובמסגרת עסקית של איגור ובנג'מין פינקוביץ (אחד הנוסעים להלן "הנהג") אשר סיפקו שירותי הסעה וטיולים. עוד טענה ביטוח חקלאי, כי לנהג לא היה רשיון נהיגה בתוקף במועד התאונה. נוכח טענותיה אלה של ביטוח חקלאי צורפה קרנית כנתבעת נוספת בתביעה וזו הגישה הודעת צד ג' נגד איגור ונגד הנהג. איגור טען, כי אך השאיל את רכבו לנהג, ידידו וכי לא הוא ולא הנהג קיבלו ממי מן הנוסעים שכר כלשהו עבור הנסיעה. באשר לרשיון הנהיגה טען הנהג, כי בעת התאונה היה בידיו רשיון בתוקף אשר צורף לכתב ההגנה שהגיש.
בית משפט השלום קבע, כי ההסעה היתה בשכר ומשכך חל החריג הקבוע בכיסוי הביטוחי. בית המשפט ביסס את קביעתו על סמך מספר נתונים. נכון שבין איגור לבין הנהג שררו יחסי ידידות, אך בין הנהג לבין הנוסעים שררה היכרות שטחית בלבד. נקבע, כי אין הדעת נותנת שאדם ידאג לאדם אחר ולמשפחתו שלהם אך היכרות שטחית ואקראית לסידורי לינה, אירוח, פגישות, מסלולי טיול והסעות ללא עלות או תמורה וכי אין זה סביר שאדם יגיע לארץ זרה לטיול על סמך היכרות שכזו, ללא תמורה כלשהי. בין כלל הנוסעים לא תקיימה היכרות מוקדמת. נקבע, כי אין זה סביר ששלוש משפחות, שאינן מכירות אלא בהיכרות שטחית ביותר האחת את השניה, יחברו יחד לטיול, אלא אם זה אורגן מראש ובתמורה. חיזוק נוסף מצא בית המשפט בכך שבעדותו במשטרה העיד הנהג, כי הוא נמצא בארץ "לצרכי עבודה" וכי קיבל מ "חבר לעבודה" את הרכב בהשאלה ביומו החופשי מעבודתו. איגור עובד בחברת החשמל כמהנדס ואילו הנהג עובד כמהנדס מוסיקאלי וקשה להלום את הטענה שהם עובדים יחד, אלא אם כן הכוונה לעיסוק המשותף בהסעת נוסעים. נוכח האמור, נקבע לעניין החבות, כי הנסיעה הייתה בגדר הסעה בשכר ועל כן אין ביטוח חקלאי חבה בנזקי הנוסעים, אלא קרנית. כן נקבע, כי קרנית זכאית לקבל את הסכומים בהם פיצתה את הנוסעים מהמבקש ומהנהג. על קביעה זו ועל קביעות נוספות הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הערעור. לעניין זה, נקבע, כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס הן על ממצאי מהימנות, לפיהם אין ליתן אמון בעדויות המבקש, הנהג והנוסעים, לפיהן בוצעה הנסיעה ללא תמורה, ממצאים בהם לא תיטה ערכאת הערעור להתערב; והן על הסקת מסקנות שבהגיון ובנסיון החיים – אשר מקובלות על בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי הגם שמרבית קביעות בית משפט השלום מבוססות על ראיות נסיבתיות, צירופן של אלו ומשקלן המצטבר מצדיק, על-פי מאזן ההסתברויות, את מסקנתו. בית המשפט המחוזי פסק, כי בדין פסק בית משפט השלום שמדובר בהסעה בשכר וכי לקרנית זכות לחזור אל המבקש והנהג בגין הסכומים ששילמה לנוסעים.
בבקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נטען, כי עניינו של איגור מצדיק מתן רשות ערעור ב "גלגול שלישי" וזאת הן משום "תחושת הצדק", שכן, כנטען, בתי המשפט קמא הסיקו מסקנותיהם במנותק מאופיו הייחודי ואמונתו הדתית של איגור – אשר אמון על מתן סיוע לכל בני קהילתו ללא קבלת תמורה. כמו כן עולה, לטענת איגור, שאלה עקרונית בדבר גבול ה "היתר" שנותן בעל רכב למשתמש והיחס בין היתר זה לבין החרגת הכיסוי הביטוחי – שכן כנטען, הרכב אך הושאל לנהג וככל שהלה קיבל מן הנוסעים תמורה, הרי שהדבר נעשה ללא ידיעתו של איגור.בנוסף נטען, כי אף אם נתקבלה תמורה מן הנוסעים לא היה הדבר במסגרת "עסק" של הסעות ועל כן לא נשלל הכיסוי הביטוחי. עוד הוסף, כי בית משפט השלום, וכמותו בית המשפט המחוזי, לא קבעו ממצאי מהימנות ועובדה, אלא ביססו את פסקי הדין כל-כולם על היסקי הגיון ונסיון חיים, כשמולם הציג איגור הסברים הגיוניים להתנהגותו, בייחוד נוכח אמונתו הדתית ודרך חייו של גמילות חסד עם חברי קהילתו הדתית המבקרים בישראל.
השופט קבע, כי: "לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות עלהגשת תשובה. הלכה עימנו משכבר, כי רשות ערעור ב "גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מ ד' אמותיהם של הצדדים להליך ( ר "ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו (3) 123 (1982) ) מקרה זה אינו בא בקבלם של מקרים אלו. חרף טענת המבקש, כי המדובר בעניין עקרוני, הרי שבסופו של יום מדובר בהכרעות עובדתיות קונקרטיות בשאלה האם הרכב הועמד בשכרלרשות התיירים והנהג, אם לאו. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה".
לסיכום, בית המשפט העליון דחה את הבקשה מבלי צו להוצאות והתוצאה הסופית הינה, כי חברת הביטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח משום שהנסיעה הייתה בשכר ועניין זה הוחרג במפורש מהכיסוי הביטוחי בביטוח החובה.
